לפני יותר מעשרים שנה, במסע במדבר סיני, הכתימו תותי בר את ידיי. הבדואי שליווה אותי אל ההר הגבוה קטף עלים מאותו צמח, מולל אותם בין כפות ידיו, והכתם נעלם. מאותו מקור באו גם הכתם וגם הניקוי. לפעמים דווקא הדבר שמאיים עלינו נושא בתוכו גם את אפשרות התיקון, כמו בנסיוב שנוצר מן הארס עצמו.
ובעשרת ימי תשובה אני קורא אחרת את הפסוק: ״תחטאני באזוב ואטהר״ (תהלים נא, ט). בתוך ״תחטאני״ יושב גם החטא. אותו שורש, גם לקלקול וגם לטהרה. כאילו המילה עצמה יודעת שהטהרה אינה עוקפת את החטא. היא עוברת דרכו.
כך גם הרמב״ם מתאר תשובה גמורה: האדם פוגש שוב את אותה נקודה שבה נכשל, והפעם בוחר אחרת. בעל התניא מוסיף עוד עומק: לפעמים הנפילה עצמה נעשית כוח בתיקון.
ואני אומר לעצמי: אל תברח מהכישלון ואל תנסה למחוק אותו. חזור אליו, הבן אותו, פגוש שוב את אותה נקודה, ובפעם הזאת בחר אחרת. ואז שאל גם מה נולד בך דווקא בגללו. כי לפעמים התיקון אינו רק לחזור למקום שבו נפלת, אלא להפוך את הנפילה עצמה לכוח שמוליך אותך הלאה.
בעומק הטעות טמון הלקח. החטא מחטא את העוברים דרכו ובוחרים אחרת.
אני מבקש מחילה מכל מי שפגעתי בו השנה. והיו יותר ממה שהייתי רוצה.