כשמצמצמים רוטב, נשאר פחות ממנו. ובכל זאת, דווקא אז הטעם נעשה עמוק יותר. גם במצלמה, הצמצם מאפשר להרחיב את טווח החדות בתמונה. בשני המקרים הצמצום אינו רק הפחתה. הוא זיקוק. אנחנו רגילים לחשוב שכדי להגדיל משהו צריך להוסיף לו, אבל לפעמים דווקא הצמצום מרכז את מה שהיה מפוזר. פחות נפח, יותר טעם. פחות פיזור, יותר עומק.
רעיון הצמצום תופס מקום עמוק במחשבה הקבלית. הבורא האינסופי מצמצם, כביכול, את אורו כדי לפנות מקום לעולם שאיננו הוא. הצמצום אינו ביטול השפע, אלא יצירת מרחב שבו משהו אחר יכול להתקיים. דווקא מפני שלא הכול מלא באותו דבר, יכולים להופיע חיים, בחירה, שונות ואחרוּת.
כשאני ממלא את כל המרחב בדעה שלי, בצורך שלי ובסיפור שלי, נשאר פחות מקום לאחר. אבל הצמצום אינו מבקש ממני להיות פחות. הוא מזמין אותי להתדייק, להזדקק ולהעמיק. מפליא שדווקא בצמצום אני נעשה יותר אני, ובה בעת משאיר יותר מקום למי שאינו אני. כך יכול עולם מרובה ב״אני״ לפנות מקום גם ל״אנחנו״.
לשנה של יותר אנחנו ושפע של אני.