מעשה בשולחן אחד, שאין לו מקום וזמן, שסביבו ישבו בובר, לוינס, פונסלה, רוזנצווייג, הרמב"ם והרב זקס ושוחחו על האדם.
פתח בובר ואמר: האדם נעשה אדם במפגש. כאשר ה"אני" פוגש באמת את ה"אתה", נפתח ממד נוסף של הקיום, ה"אתה הנצחי".[1] הוא נטל דף וצייר עליו שתי נקודות.
השיב לו לוינס: ואף על פי כן, לעולם אל תחשוב שהגעת אל האחר. פניו של האדם שמולך אינם ניתנים להקפה. האחר נושא אינסוף, ולכן המפגש עמו הוא תמיד גדול מן ההבנה שלנו.[2] הוא נטל את הדף, ומכל אחת משתי הנקודות משך קו ארוך כלפי מעלה.
ילד, שישב בפינת החדר ולמד, העז לשאול: "אם כל אדם עולה אל האינסוף מנקודה אחרת, מניין לנו שכולם פוגשים את אותו אלוהים? כלום ייתכן שכל אחד פונה אל אלוהים אחר?"
פונסלה חייך, נטל את העיפרון והמשיך את שני הקווים עוד ועוד. זו דרכה של הגיאומטריה הפרויקטיבית, אמר. כל עוד אנו מביטים מן הארץ, הקווים נראים מקבילים ולעולם לא ייפגשו. אבל כאשר ממשיכים אותם עד האינסוף, הם נפגשים. הוא סימן נקודה אחת מעליהם. מה שנראה מלמטה כשני קווים נפרדים, מתגלה באינסוף כמשולש אחד. רוזנצווייג פתח את ספרו והראה להם את כוכב הגאולה בו מצויר משולש הנפרס בין שלושה קודקודים- אדם, אלוהים ועולם.[3]
הילד, שהספיק לצבור בטחון כמי שעורר את הדיון שאל: אז מה הכוונה שנבראנו בצלם? האם הכוונה למרחק האינסופי? כולנו משתמשים במילה "אינסוף", אבל עדיין חושבים במושגי מרחק. ואולי האינסוף איננו המרחק הגדול ביותר, אלא היחס העמוק ביותר.
האינסוף נפתח בתוך ה״אתה״, הוסיף בובר. פני האחר אינם מרחיקים אותי, הם מחייבים אותי. חיזק לוינס. הרמב"ם חייך והוסיף שאין להבין את 'בצלם' כצורת הגוף אלא מעלתו של האדם, הכוח השכלי והרוחני שבו.[4] אינסוף בין האדם לאלוהים כמו בין האדם לאחר אינם ריחוק או ניתוק כי אם קרבה שאיננה ניתנת להפרדה.
זקס הנהן: יפה הדבר שכן אמונת ישראל מצהירה על אחדות האל ועל רבגוניותו של האדם. בשמים יש אמת; עלי אדמות יש אמיתות. כבוד השוני איננו פשרה עם האמת, אלא ביטוי לאמונה באל אחד, המתגלה דרך ריבוי פניהם של בני האדם.[5]
הכול שתקו אל מול הציור, ואז פנה בובר אל הילד ושאל: באיזו משנה אתה אוחז?
הילד הסמיק והשיב: "שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחבירו".[6]
זהו אולי סודו של המשולש: מלמטה אנחנו רואים מרחק, שוני, קווים שאינם נפגשים. אבל האינסוף אינו ריחוק. הוא יחס. הוא אחריות. הוא הקרבה שאי אפשר לנתק. לכן חיבור בין אחים אינו נולד מטשטוש ההבדלים, אלא מהכרה עמוקה יותר: כולנו נושאים חותם אחד, כל אחד מאיתנו פניו שונות, וכולנו עולים בדרכנו אל אותו אינסוף. אם נמשיך את הקווים מספיק רחוק, נגלה שלא עמדנו זה מול זה בלבד. עמדנו יחד לפני אותו אל.
שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד (דברים ו, ד)