הבעיה הגדולה של האנושות איננה שנאה, אלא כשל בזיהוי עצמי. בדיוק כפי שפגיעה מוחית עלולה לגרום לאדם לחשוב שידו אינה שייכת לו, כך גם חברה ללא תודעת על מוסרית עלולה לראות באחר גוף זר. חז"ל, פרום, הביולוגיה המודרנית והרב יונתן זקס נפגשים כולם בנקודה אחת: אהבת אדם מתחילה כאשר האדם מבין שהוא איננו יחידה מבודדת, אלא איבר במציאות גדולה ממנו.
"משל לאדם שהיה חותך בשר, ונחתכה ידו השמאלית. וכי תחזור הימנית ותחתוך את השמאלית?" (ספרא קדושים ד, יב). במדרש הידוע על הפסוק “לא תקום ולא תטור" קיימת הנחה שנקמה היא כשל בזיהוי עצמי. אלא שכאן עולה שאלה עמוקה יותר: האם איברי הגוף באמת יודעים שהם שייכים לאותו הגוף? הביולוגיה המודרנית עונה תשובה מורכבת. מערכת החיסון נעזרת בחלבוני זיהוי מיוחדים להילחם בנטעים זרים. תאי הגוף מנהלים ביניהם תקשורת רציפה דרך אותות חשמליים, הורמונים ומולקולות מידע. לואיס תומאס תיאר זאת כמעין "חברה תאית" מורכבת להפליא.[1] אבל אף תא בודד אינו מחזיק את תמונת האדם כולו. אין תא שמבין את הגוף. האחדות נוצרת רק מתוך מערכת מתאמת גבוהה יותר: מוח, תודעה, מרכז מארגן. וכשהמרכז הזה נפגע, גם השייכות מתפרקת. הנוירולוג וילאיאנור רמצ'נדרן קבע כתופעת Somatoparaphrenia מקרים שבהם פגיעה מוחית מביאה חולים לא להכיר בידם כשלהם.[2] כלומר, אפילו בתוך הגוף עצמו, בלי תודעה מאחדת, האיברים עלולים להפוך לזרים זה לזה.
אריך פרום טען ב"אמנות האהבה" כי אהבת אחים איננה רגש טבעי וספונטני בלבד, אלא תודעה הנובעת מהכרה במקור משותף. לדבריו, אהבת אחים היא "תחושת האחריות, הדאגה, הכבוד והידיעה כלפי כל אדם אחר, והרצון לקדם את חייו".[3] במובן הזה, גם אהבת אחים נשענת על רעיון עמוק של שייכות. ילדים מסוגלים לראות עצמם כאחים מפני שהם יודעים שיש להם אב ואם משותפים. ללא תחושת מקור אחד, נותרת רק נפרדות של אינטרסים. אולי משום כך, גם ברמה הפסיכולוגית, האדם זקוק לסיפור גדול ממנו כדי לחוש שהאחר איננו זר מוחלט.
אפשר להסתכל על זה גם מזווית תאולוגית. גם החברה האנושית זקוקה לממד טרנסצנדנטי כדי למנוע מלחמת הכול בכול. הרב זקס טען שהמהפכה הגדולה של התורה איננה רק רעיון האל, אלא רעיון האדם. העובדה שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים משמעותה שלכל אדם יש קדושה שאינה תלויה בכוח, גזע, מעמד או תועלת.[4] זקס ראה בפתיחת ספר בראשית מהלך מוסרי אדיר. בעולם העתיק, שבו מלכים בלבד נחשבו בני האלים, התורה העניקה את התואר הזה לכל אדם. "הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה אלוהים יצר דבר שאינו טוב הייתה כאשר יצר אדם לבדו".[5] אומר זקס. האנושיות עצמה תלויה ביחסים ובחיבורים. אולי זו משמעותו העמוקה של "צלם אלוהים". לא שהאדם דומה לאל במראהו, אלא שהוא מסוגל לראות את עצמו כחלק ממכלול גדול ממנו. היכולת לומר "אנחנו" לפני "אני". כשהיכולת הזו נעלמת, החברה מתחילה להתנהג כמו מחלה אוטואימונית. עמים תוקפים עמים. קבוצות נלחמות בקבוצות. אדם פוגע באדם. הטרגדיה איננה רק מוסרית, היא קוגניטיבית. היד פשוט שכחה שהיא חלק מהגוף.