היום, לפני אלף ימים, התרחש הגרוע מכל. חומות ההגנה קרסו, הסדרים המוכרים התפרקו, ומה שהיה אמור להגן, לחבר ולארגן, לא עמד בפרץ. בתוך הכאוס הזה היו אנשים שראו בעיניים פקוחות כי נדרש מעשה, כאן ועכשיו. לא תמיד לאחר שניתנה פקודה. לא תמיד בתוך סדר הפעולה המוכר. אבל בעומק נשמתם הם ידעו כי ברגע הזה נפתחה לפניהם קריאה, והם קמו להיענות לה.
על פנחס נאמר בתהלים: “וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה”.[2] פנחס, כמו נחשון, שמזהה בנקודת זמן קריטית את המעשה שנכון להיעשות. אותו זיהוי לא מגיע מתוך שיקולים זרים כי אם מתוך קול פנימי שקט. אל מול שבר פנימי ומגפה מתפשטת רואה פנחס את שליחותו במעשה של כאן ועכשיו. זו אינה קריאה לפריצת גבולות. זו קריאה להבחין ברגעים נדירים שבהם האחריות מגיעה לפני ההוראה. יש מצבים שבהם המציאות עצמה קוראת לאדם לקום. מי שרואה סכנה מתהווה, מי שמבין שחיים תלויים במעשהו, שומע לפעמים קריאה שאינה ממתינה לניסוח מלא. האחריות אינה רק על מעשים שכבר נעשו. היא גם על היכולת לזהות את הרגע שבו נדרש מענה.
יש מעשה שנולד מן הסערה, ויש מעשה שנולד מן הדממה. המעשה הראשון מבקש לפרוץ. השני מבקש להקשיב. הוא אינו מתחיל מן הרצון להוכיח, אלא מן היכולת לעמוד רגע מול פני האחר, מול גודל השעה, מול השבר, ולשמוע את הקריאה.
השל היה אומר שראשיתו של המעשה ביראה. בובר היה אומר שהוא נולד מן המפגש. לוינס היה אומר שפני האחר כבר מטילים עלינו אחריות. ארנדט הייתה מזכירה שכל מעשה אמיתי פותח התחלה חדשה בעולם.[3] ומתוך כל אלה אפשר לומר: הדממה איננה היעדר מעשה. היא המקום שבו המעשה נעשה ראוי.
"וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".[4] ואנחנו? מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק? אולי זו דווקא העת לשתוק. כמו שמבקש חנוך בן פזי. לא שתיקה של ויתור, לא שתיקה של אדישות, אלא שתיקה של מי שמבין שהמילים הראשונות קטנות מן המאורע. יש רגעים שבהם הדיבור המהיר מחלל את גודל השעה.[5]
הדממה הזו אינה סוף האחריות. היא ראשיתה. היא מנקה את הרעש, את הפחד, את הזעם, את הרצון להסביר, ומשאירה את האדם מול שאלה אחת: מה נכון עכשיו. זה זמן להקשיב, ללמוד, לחבר ולקחת אחריות.
חברים קרובים (עד מאוד) ורחוקים הם הפנחס של הדור הזה. לוחמים, שוטרים, אנשי כיתות כוננות, אזרחים, מפקדים, רופאים ועוד. אנשים שלא חיכו לכך שמישהו יסביר להם את גודל השעה. הם ראו, הבינו, קמו ועשו. חלקם שילמו מחיר כבד. חלקם הצילו חיים ואינם מספרים זאת. לא מתוך רעש, לא מתוך צורך להיראות, אלא מתוך אחריות. אולי זהו הפירוש העמוק של נעשה ונשמע. לא ציות עיוור, אלא מוכנות להיענות לקריאה עוד לפני שכל המילים נאמרו.
“ויעמוד פנחס” הוא תזכורת לכך שאחריות איננה רק תכונה של מי שממונה. אחריות היא היכולת לשמוע את קריאת הרגע. לראות שהעולם נשבר בנקודה מסוימת, ולהבין: כאן אני עומד. כאן אני נדרש. כאן נפתחה לפניי קריאה. זה אולי הציווי החשוב לאלף הימים הבאים: לא בכוח, לא באש, לא ברעדה, אלא בקול דממה דקה, בראיית האחר, ובאחריות לגורל ולייעוד המשותף לכולנו.