"לא תסיג גבול רעך" (דברים יט, יד).
פרשת שופטים, פרשת יום הולדתי, מזכירה לי שגבול אינו רק מה שמפריד בינינו. לעיתים הוא דווקא מה שמאפשר לנו להיפגש.
כי כדי שיהיה "רעך", צריך שיהיה גבול. מקום שבו אני מסתיים והאחר מתחיל. אבל הגבול אינו רק מגדיר מי אני ומי האחר. הוא גם יוצר בינינו זיקה. אצל בובר, האני נעשה אני בתוך המפגש עם האתה; אצל לוינס, הופעת האחר מטילה על האני אחריות כלפיו. דווקא משום שהאחר איננו אני, יש לי שליחות כלפיו. אם אני מסיג את הגבול הזה, אם אני מבקש שהאחר יחשוב כמוני, ירצה כמוני ויהיה כמוני, האחר הולך ונעלם.
אבל אז מתרחש דבר עמוק יותר. כאשר האחר חדל להיות אחר, גם האני מאבד את משמעותו. זהות אינה נוצרת בבידוד, אלא במפגש עם מי שאיננו אני.
אולי משום כך התורה אינה אומרת רק לשמור על הגבול, אלא "לא תסיג". יש גבולות שלא נועדו להרחיק אותנו זה מזה, אלא לשמור על המרחק המדויק שמאפשר לשנינו להיות.
כי בלי גבול אין אחר. ובלי אחר, קשה לדעת מי אני.