Match Point נגדך בטניס הוא רגע שבו היריב זקוק לעוד נקודה אחת בלבד כדי לנצח את המשחק כולו. אם ינצח את הנקודה הבאה, המשחק הסתיים.[1] אם נצליח להציל אותה, הכול עדיין פתוח. נקודת משחק אינה הרגע שבו כמעט הפסדנו. נקודת משחק היא הרגע שבו גילינו שלא נוכל להמשיך להיות מי שהיינו. גם בחיים יש נקודות כאלה. לפעמים הן מגיעות בזוגיות, כאשר עוד משפט אחד היה שובר אמון שנבנה במשך שנים. לפעמים בעבודה, כאשר עוד פגישה אחת הייתה מובילה לשבירת כלים. לפעמים בחברות, בקהילה או במשפחה. אלו רגעים שבהם אנחנו מביטים בתהום ומבינים שהנקודה הבאה עלולה לשנות הכול. כשאנחנו מצליחים לעבור רגע כזה, התגובה הראשונה היא בדרך כלל הקלה. ניצלנו. לא נשברנו. המשחק נמשך. אבל זו רק חצי האמת. עצם העובדה שהגענו לנקודת משחק מגלה לנו משהו שלא ידענו קודם. היא חושפת גבול. מחיר שכבר איננו מוכנים לשלם. דרך שכבר אינה יכולה להימשך כפי שהייתה.
פרידריך ניטשה כתב כי "מה שאינו הורג אותי מחשל אותי".[2] אך עוצמתו של המשבר אינה רק בכך ששרדנו אותו. היא בכך שהוא מאלץ אותנו לפגוש אמת שלא היינו מוכנים לראות כל עוד הכול התנהל כרגיל. הרעיון הזה מופיע שוב ושוב במקרא. יוסף לא רק ניצל מהבור. הנער יוסף מת בבור והמשנה למלך נולד בתהליך שהתחיל שם. יעקב לא רק שרד את הלילה מול המלאך. יעקב הסתיים באותו לילה וישראל נולד ממנו. משה לא רק עמד מול הסנה. חייו כנסיך מצרי הגיעו לסיומם ומשה המנהיג החל להופיע. בכל אחד מן הסיפורים הללו, המשבר אינו רק סכנה. הוא מעבר.
גם פרשת קורח עוסקת ברגע כזה. לאחר אחת המחלוקות הקשות בתולדות ישראל, כאשר המחנה כולו עומד על סף התפרקות, אהרן ניצב "בין המתים ובין החיים" (במדבר יז, יג) והמגפה נעצרת.
זהו הרגע שבו העם פוגש את נקודת המשחק שלו. מעניין שלאחר קורח, למרות חטאים ומשברים נוספים, התורה אינה מתארת עוד מחלוקת פנימית בסדר גודל דומה. כאילו העם כולו עבר דרך נקודת האל חזור. כאילו משהו היה חייב להסתיים כדי שמשהו חדש יוכל להתחיל.
אולי זו גם הקריאה של זמננו. אין ספק שרגעי שיא המחלוקת חזרו אל חיינו בשנה שקדמה ליום הכיפורים תשפ"ד. נדמה היה שהחברה הישראלית מתקרבת לנקודת שבירה. ואז הגיעה נקודת משחק אחרת. אכזרית וכואבת בהרבה. בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר. ושוב מצאנו אנשים העומדים בין המתים ובין החיים. חיילים, אנשי ביטחון, רופאים, מתנדבים ואזרחים שקמו מתוך תחושת שליחות ואחריות כלפי עמם. חובתנו היא לא רק לזכור את גבורתם. חובתנו היא להבין מה לימדה אותנו נקודת המשחק הזו. אם הגענו עד הקצה ושרדנו, אסור לנו לחזור להיות מי שהיינו.
זמן המחלוקת שאינה לשם שמים חלף. המחלוקת הבונה תמיד הייתה סימן ההיכר של העם היהודי. לא אחידות אלא אחדות. לא ביטול השונות אלא חיבור בין שונים. לא ניצחון של צד אחד על האחר אלא מציאת המקום שבו אפשר לבנות יחד עתיד משותף.
נקודת משחק אינה הרגע שבו כמעט הפסדנו. נקודת משחק היא הרגע שבו גילינו שלא נוכל להמשיך להיות מי שהיינו.