השבוע עמדתי מול שאלה קטנה: היכן להניח חפץ? במקום גבוה, קרוב לעין, עם סיכון שייפול וישבר, או על הרצפה, עם סיכון שאשכח אותו והוא יאבד. שאלתי: "מה עדיף אבדן או שבר?" כהרגלי כהוגה אינטגרטיבי, לא אפספס הזדמנות לבחון מקרים "זניחים", או שאלות "פשטניות" לכאורה, דרך משקפים קיומיות מולטי דיסציפלינריות.
בעיניים ההסתברותיות תישאל השאלה מה הסיכוי לכל אחת מהאופציות. בשביל הדיון נניח כאן כי ההסתברות לאבדן או שבר זהה. כלומר אם ניתן לסטטיסטיקאי לנתח את שווי ה"נזק" או הסיכון הוא יקבע כי היות שבשני המקרים הסיכוי שהאדם יישאר ללא החפץ זהה, שווי הסיכון זהה. כהנמן וטברסקי הראו שבני אדם אינם חווים הפסד באופן מתמטי. אנחנו לא מודדים רק את ערך הדבר שאבד, אלא גם את האופן שבו אבד. יש הבדל נפשי עמוק בין דבר שנשבר לבין דבר שאבד. כשמשהו נשבר, התודעה חווה סופיות. האירוע נסגר מול העיניים. השבר מוחלט, חד, בלתי הפיך. אבל כשמשהו אובד, נשאר מרחב פתוח. אולי עוד אמצא אותו. אולי מישהו אחר ימצא וייהנה ממנו. אולי אדם הגון ישיב אותו. האפשרות עצמה מצמצמת את עוצמת הכאב. ולכן לפעמים אובדן מכאיב פחות משבר, גם כשההפסד הכלכלי זהה.
זה נכון גם ביחסים בין בני אדם. יש קשרים שנשברים. כעס, אגו, מילים חדות. הם הופכים לשברי כלים. אבל יש קשרים שפשוט אבדו בדרך. החיים הרחיקו. הזמן הסתיר. הקשר לא נהרס, רק נעלם מן העין. ודווקא שם נשאר סיכוי. מרטין בובר טען שהאדם איננו חי בעולם של חפצים אלא בעולם של זיקות. של "אני ואתה". אולי לכן שבר מוחלט מכאיב כל כך: כי הוא מוחק את עצם האפשרות לזיקה.
כה יפה (וגם מאתגרת) מצוות "השבת אבדה" ("הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ". דברים, כב). הרמב"ם לא ראה בהשבת אבדה רק החזרת רכוש, אלא תיקון מוסרי של העולם ושל היחסים בין בני אדם. כי יש דברים שאפשר לאבד, מבלי שהם יחדלו באמת מלהיות שייכים לנו.