בדרכה של חללית אל יעדה היא משילה חלקים חיוניים ששירתו אותה. בתחילה את מאיץ השיגור, שהרים אותה מן הקרקע, ובהמשך חלק נוסף במנוע, שסייע לכוון אותה אל המסלול. כל אחד מהם היה חיוני למסע, אך במעלה הדרך עלול להפוך למעכב הגעה אל היעד. מה בין שיגורה של חללית לבין מסעו של אדם? מתי לא נעים לנו לנטוש את מי או את מה שמעכב אותנו? ומתי תפיסת חיינו כקו ליניארי מביאה לכך שעתידנו נקבע כהמשך ישיר של עברנו?
הסיפור הזה מזכיר לי את מסעו של דוד. בזמן המלחמה בפלשתים, נשלח דוד על ידי אביו לפקוד את שלום אחיו שבמחנה: "וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח" (שמואל א יז, יח). דוד נרתם למשימה ומשכים בבוקר כדי למלא את מצוות אביו: "וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר" (שם, כ). הסיפור מלמד כי המשימה הופכת לצומת מרכזי במסע שליחותו של דוד. כדי למלא את המשימה שתהפוך לשליחותו, הוא מתחיל לנטוש. תחילה: "וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר" (שם). אחר כך, כשהוא מגיע אל המחנה: "וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה" (שם, כב). הוא אינו מפקיר. הוא מוסר לשומר את מה שמילא את תפקידו ורץ אל השלב הבא. דוד הצעיר מזהה את צומת שליחותו הגדולה ונעתר להתעמת עם גוליית. שאול מלביש אותו בשריונו, אך דוד מבין שגם אותו אינו יכול לקחת: "לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי, וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו" (שם, לט). יש דברים ששירתו אותנו והגיע זמנם להישאר מאחור, ויש זהויות שאחרים מלבישים עלינו ועלינו להסיר כדי לצאת לשליחות כמי שאנחנו. "וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ" (שם, מ). דוד אינו לוקח את חרבו של שאול. הוא לוקח את המקל שלו. הוא משאיר מאחור את הצאן, אך נושא איתו את מה שלמד כרועה. האם דוד היה יוצא לשליחותו לו היה מעדיף להישאר עם הצאן, האם היה קליל וזריז מספיק כדי להילחם עם הענק, לו היה משאיר את הכלים עליו, נאות ללבוש את השריון של שאול?
המאיץ אינו ננטש מפני שנכשל, אלא מפני שהצליח. דוד מזהה מתי משימה היא בעצם צומת משנה חיים ויודע להשאיר מאחור את מה שעלול לעכב אותו בהמשך. כך גם בחיינו. הכרת הטוב למה ששירת אותנו אינה מחייבת לשאת אותו לנצח. מעכב הגשמה יגיע כאשר נתקשה להיפרד ממה ששירת אותנו: אדם, תפקיד, הרגל או אפילו בגד ישן. נדמה לנו שהנחתו מאחור היא כפיות טובה, אף שלעיתים דווקא המשך נשיאתו מונע מאיתנו להתקדם. בספרי, משלוש יוצא אחד, כתבתי כי בחיים של הגשמה נידרש לקחת מן העבר את הכוח ואת הלקח, ונצטרך לשחרר את המשא כדי להתקדם במסע[1]. דומר ווינטריך הראו שהקשר הרגשי לחפצים משפיע על עצם היכולת להפסיק להשתמש בהם ולהעבירם הלאה. ההיקשרות משפיעה על כל שלב בתהליך הפרידה, מן ההחלטה להפסיק להשתמש בחפץ ועד להחלטה אם וכיצד למסור אותו.[2] הדבר נכון לא רק לבגדים ולחפצים. גם הרגל, תפקיד או אדם ששירתו אותנו לאורך הדרך נטענים בזיכרון, בהכרת טובה והופכים לחלק מזהותנו. לכן לא תמיד אנחנו ממשיכים לשאת אותם מפני שהם עדיין נחוצים, אלא מפני שלא נעים לנו להיפרד ממה שהיה טוב אלינו. אלא שהכרת טובה אינה מחייבת המשך נשיאה.
העבר עלול להפוך ממקדם למעכב גם כאשר העתיד נתפס כהמשך ליניארי של מה שכבר היינו, ולכן מצמצמים בעצמנו את האפשרות להתחיל במסלול חדש. סדיקידס, הונג ווילדשוט כינו זאת “רציפות העצמי”,[3] אני אכנה זאת חשיבה גורלית ולא ייעודית. כאשר קיבל משה את שליחותו מול הסנה הבוער הוא מסמן את עברו כנתיב לעתיד ואומר: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" (שמות ד, י). לשמחתנו, משה ידע להתגבר, ובערוב ימיו אותו משה ישא את הנאום הגדול שהפך לספר דברים. אדם האומר לעצמו: עד היום הייתי כזה, ולכן בוודאי גם בעתיד אהיה כזה, מצמצם בעצמו את נתיב ההגשמה שלו. הוא הופך את עברו לגורלו. כאשר העתיד נתפס רק כהמשכו של העבר, מה שהיה נעשה לגבול של מה שעוד אפשרי.
כבר כתבתי על כך שייעוד אינו יעד, כי אם הדרך שעשיתי. אותה דרך תימשך גם אחרי לכתי. דוד לא יבנה את בית המקדש, כפי שמשה לא ייכנס אל הארץ. ובכל זאת, דרכם אינה נעצרת לפני היעד. היא מכשירה את הדרך להמשך השליחות גם לאחר שהשליח עצמו סיים את חלקו במסע.