בפרשת פנחס משה מבקש מאלוהים למנות מנהיג לעם. לא מנהל, לא מצביא, אלא רועה: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם".[1] הכפילות הזאת מלמדת משהו על מנהיגות ועל הגשמה. יש הבדל בין היכולת להתחיל תנועה לבין היכולת להביא אותה אל יעדה. יש כוח שיודע להוציא, ויש כוח שיודע להביא. משה יודע זאת היטב. יציאת מצרים לא הבטיחה כניסה לארץ. אפשר לצאת מבית עבדים ועדיין לשאת בתוכנו את מצרים. אפשר להתחיל מסע גדול, ואז מול פחד ראשון, קושי ראשון או חיכוך ראשון, להתלבט אם נכון לחזור לאחור (עיין ערך ים סוף). לכן משה אינו מבקש רק מנהיג שידע להוציא את העם מן המקום שבו הוא נמצא, אלא מנהיג שידע גם להביא אותו אל המקום שאליו הוא נקרא.
מייקל וולצר קרא את יציאת מצרים כתבנית של מהפכה, שבה השחרור מן העבדות הוא רק השלב הראשון, ואחריו בא המדבר, שבו לומדים להפוך ציבור משוחרר לעם בעל אחריות. מקס ובר הבחין בין סמכות כריזמטית, היודעת לחולל תנועה ולפרוץ סדר ישן, לבין הצורך למסד את הכריזמה כדי שתוכל להחזיק חברה לאורך זמן. חנה ארנדט הוסיפה שמהפכה אינה נמדדת רק ביכולתה לשחרר מן הישן, אלא ביכולתה לייסד מרחב חדש של חירות. הרב זקס ראה בחירות המקראית לא רק היחלצות משעבוד, אלא כניסה לברית של אחריות, חוק ומשמעות.[2] בשפה של פרשת פנחס, זו ההבחנה בין "להוציאם" לבין "להביאם". הרבה מנהיגים יודעים להוציא ציבור מן המקום שבו הוא נמצא. מעטים יודעים להביא אותו אל המקום שאליו הוא אמור להגיע.
לכן משה מבקש מנהיג שיש בו שני כוחות. לא רק "אשר יוציאם", אלא גם "אשר יביאם". כוח היציאה הוא הכוח להתגבר על החיכוך הסטטי, על הנטייה להישאר במקום, באזור המוכר, גם כשהמוכר מצמצם אותנו. כוח ההבאה הוא הכוח להמשיך בתנועה גם אחרי ההתלהבות הראשונה, להתגבר על החיכוך הקינטי של הדרך, על העייפות, הספק, הפחד והפיתוי לחזור לאחור.[3]
תשובת אלוהים היא יהושע: “קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ”.[4] רוח מהי? בספרי "משלוש יוצא אחד" הגדרתי רוח כרצון וחזון.[5] בשפה פיסיקלית אפשר לומר: רוח היא וקטור. יש בה כוח ויש בה כיוון. כוח בלי כיוון עלול להפוך לתנועה מבוזבזת. כיוון בלי כוח נשאר חלום יפה. מנהיגות נוצרת במקום שבו הרצון והחזון נפגשים.
וזה נכון לא רק למנהיגות של עם. זה נכון גם למנהיגות האישית. בכל הגשמה יש מצרים שצריך לצאת ממנה וארץ מובטחת שצריך לבוא אליה. בכל משימה יש רגע שבו צריך להתחיל לנוע, ורגעים רבים שבהם צריך להמשיך לנוע. השאלה אינה רק האם יש לנו כוח. השאלה היא האם הכוח שלנו מכוון אל האחריות שלנו. השליחות היא המצפן שמכוון את הרצון שלנו. האחריות היא הכוח שמקנה מיומנות להמשיך בתנועה חרף כל האתגרים. והמנהיג? הוא יוצא לפניהם ובא לפניהם, ורק אחר כך מוציאם ומביאם. הוא אינו דורש תנועה שהוא עצמו לא מוכן לעבור. הוא אינו עומד מאחור ודוחף בלבד, אלא עומד לפני המחנה, מראה כיוון, נושא רוח, ומזכיר לנו שהמסע אינו מסתיים ביציאה מן המקום הישן. הוא נשלם רק כאשר אנחנו באים אל המקום שאליו נקראנו.