משל לאדם המשקה אדמה במים. יום אחר יום הוא עומד ומשקה. המים יוצאים מידיו, נבלעים באדמה ונעלמים מעיניו. סמוך אליו הוא רואה מעט ירוק, אך רוב המים כאילו אובדים. או אז מתגנבת אל לבו השאלה: אולי כל ההשקיה הזאת לשווא? אולי החסדים היוצאים ממנו אינם מרווים דבר? אולי אין זו דרכו? ברגע של ייאוש הוא פונה אל אלוהים ומבקש שיראה לו את הדרך. ואז, כבדרך פלא, המים נעשים זוהרים. לפתע הוא רואה את מסלול זרימתם. מתגלים לו שבעים עצים, קרובים ורחוקים, שהמים זורמים אל שורשיהם, מטפסים בגזעיהם והופכים לפירות. הם משקים גינת ירק רחוקה, זורמים בפלגים קטנים אל מחוזות שלא הכיר. הוא רואה כיצד מעשה קטן אחד ממשיך לפעול הרבה מעבר למקום ולזמן שבו נעשה.
תפילתו נענתה. השגחה לא הצביעה על דרך אחרת, אלא גילתה את עומק הדרך שבה כבר הלך.
מרטין בובר ראה במפגש האנושי אירוע הממשיך להדהד גם לאחר שהסתיים.[1] מרטין לותר קינג הזכיר כי "קשתו של היקום המוסרי ארוכה, אך היא נוטה לעבר הצדק".[2] ורבי טרפון חתם את הדברים ב: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה".[3]
בפרשת בהעלותך. משה, מתוך ייאוש מן העם קשה העורף, מבקש מאלוהים למות. אלוהים מצווה לאסוף שבעים זקנים ואומר: "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם".[4] הרב זקס מסביר שאין זה בעיקר פתרון היררכי, שהרי פתרון כזה כבר ניתן בעצת יתרו (שרי מאות ...). זהו רגע שבו אלוהים מגלה למשה את היקף השפעתו. הזקנים מתנבאים פעם אחת, "ויתנבאו ולא יספו" (שם), כדי שמשה יראה שרוחו אינה כלואה בו. היא כבר פועלת באחרים.[5]
זהו אולי אחד מסודות השליחות: לא תמיד רואים את נתיב המים. אדם עושה טוב, מאיר, מחנך, מחזק, נושא אחרים בלבו, ולעיתים אינו מקבל פידבק, אהדה או הכרה. לעיתים הוא אף פוגש יובש מול פניו. אך אם הוא פועל באחריות, בענווה ומתוך הטוב שהופקד בו, עליו להמשיך. המים אינם נעלמים. הם מחלחלים מתחת לפני השטח, עולים בגזעים, נעשים פירות, ומחיים מחוזות שהמשקה עצמו לעולם לא יראה.