זכיתי לשמוע היום כמה הרצאות שדיברו על שירות, אך בפועל עסקו באחריות. תוך כדי ההקשבה ניכר היה שהארגונים מבינים את האחריות במלוא היקפה: אחריות שאינה מתקיימת רק כמענה לצורך או לבקשה, אלא מתחילה קודם לכן ביוזמה ונמשכת לאחר מכן בליווי המוודא המשכיות.
האחריות כלפי האחר אינה מתחילה רק ברגע שבו נשמעת בקשתו. לעיתים האחר עדיין אינו יודע לנסח את צרכיו, אינו מכיר את האפשרויות העומדות בפניו, ואולי אף אינו יודע מה עליו לשאול. אחריות שלמה מחייבת אפוא תנועה רחבה יותר: לזהות את הצורך עוד לפני שהפך לבקשה, ליזום את המפגש, להיות נוכח בתוכו ולהמשיך ללוות גם לאחר שהסתיים.
דגם כזה של אחריות מתגלה באירוחו של אברהם בפתח האוהל. אברהם אינו ממתין שהאנשים יתקרבו אליו או יבקשו את עזרתו: "וירא והנה שלושה אנשים... וירץ לקראתם" (בראשית יח, ב). במהלך האירוח הוא אינו רק מספק מזון וממשיך לענייניו, אלא נשאר נוכח לצד אורחיו: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (שם, ח). ולבסוף, לאחר שהמפגש מסתיים, הוא אינו רואה בסיום הארוחה את סיום אחריותו, אלא מלווה אותם אל המשך דרכם: "ואברהם הולך עמם לשלחם" (שם, טז).
שלושת הרגעים הללו מציעים מבנה של אחריות שלמה: יוזמה לפני המפגש, נוכחות במהלכו וליווי לאחריו. רק הרצף הזה מאפשר לראות באחר אדם בעל פנים ולא אובייקט שבאמצעותו ניתן למלא חובה, לסמן הישג או להציג הצלחה. טיבה של האחריות אינו נמדד רק בשאלה אם ניתן מענה לבקשה, אלא אם האחר נראה באמת עוד לפני שביקש, ואם פעלנו לוודא שגם לאחר שעבר את “התחנה שלנו” ימשיך לקבל את המענה הנדרש.
נקודת המוצא של ההיענות לאחריות כלפי האחר אצל אברהם היא בפתח האוהל, הנקודה שבה מתקיים האיזון העדין בין אדם, עולם ואלוהים. במקום שבו האדם אינו כלוא בתוך עצמו, אך גם אינו נעלם בתוך צורכי האחר; במקום שבו ההתגלות אינה בריחה מן העולם, אלא מתקיימת לצד הראייה והאחריות כלפיו. פתח האוהל הוא אפוא המקום שבו הקריאה הופכת לשליחות, והשליחות לאחריות. לא די להיענות לקריאה שכבר נשמעה. האחריות הגבוהה יותר היא לשמוע את הקריאה שעוד לא נוסחה, לצאת לקראתה ולהמשיך ללכת עמה גם לאחר שהמפגש הסתיים.