שני מטוסים טסים ליעדם. בכל אחד מהם יושב טייס מנוסה, המכשירים פועלים, המסלול ידוע. אף אחד לא טועה. ובכל זאת, במרחק שאיש מהם עדיין אינו יכול לראות, המסלולים שלהם מצטלבים.
מה שומר מהתנגשות כשהחושים והמכשירים אינם מספיקים? בשמיים יש בקרה שרואה את התמונה כולה.
בחיים אנחנו קוראים לזה לפעמים מוסר, לפעמים השגחה, ולפעמים פשוט אלוהים.
שלושה מנגנונים שומרים על המטוס. הטייס עצמו: העיניים, החושים, הניסיון. המכשירים: מערכות הניווט וההתראה. הבקרה האווירית, שרואה תמונה שאף אחד מהם אינו יכול לראות לבדו: את המרחב כולו. היא אינה מטיסה את המטוסים ואינה קובעת להם יעד. היא מאפשרת להם להגיע ליעדים שונים בלי להתנגש בדרך.
שלושה מנגנונים שפועלים להפוך את השמים העמוסים למקום בטוח יחסית.
ומה היחסים שבין אני לאתה? גם אנחנו נעים בעולם עם שלושה מנגנונים דומים. האינסטינקט: מה שאנחנו רואים, מרגישים ולומדים מתוך הניסיון שלנו. התרבות: הערכים, החוקים, האמונות וכללי החיים שקיבלנו מהבית, מהחברה ומהדת. רוב הזמן שני אלה מכוונים אותנו היטב.
עד שפוגשים אדם שהמכשירים שלו מכוילים אחרת. הוא לא בהכרח טועה. וגם אנחנו לא. ובכל זאת, שני אנשים יכולים להיות משוכנעים שהם נעים בכיוון הנכון ולהימצא במסלול התנגשות.
לשם כך קיים המנגנון השלישי. בטיסה זו הבקרה. בחיים אולי זו ההשגחה. האינסטינקט אומר לי מה אני רואה. התרבות אומרת לי איך לטוס. ההשגחה מזכירה לי שאני לא לבד בשמיים.
וזו אולי אחת השאלות הגדולות של החיים המשותפים: האם יש נקודת מבט רחבה יותר מזו של כל אחד מאיתנו, כזו שאינה שייכת לשבט אחד, לדת אחת או לתרבות אחת, אלא רואה את כל המרחב?
יש שיקראו לכך חוקי המוסר או חוקי הטבע. אני קורא לזה אלוהים, השגחה — משהו גדול מאיתנו, שרואה את התמונה השלמה. משהו שלא נועדנו להחזיק בו באופן בלעדי, אלא לשרתו מתוך אחריות, שותפות ודיאלוג.