אש ניזונה מחמצן ופולטת פחמן דו חמצני, כך גם בנשימה. אך הנשימה איננה מכלה היא יוצרת. זו אש מסוג אחר, זו הנשמה. היא הסנה הבוער. נקודת המפגש בין רוח לחומר. נקודת ההשקה העדינה בין סופי לאינסופי ובין אדם לאלוהים ברגע הזה. ממש כפי שהיתה ברגע הבריאה שבו נפח אלוהים באדם נשמת חיים. נשימה מודעת היא איננה שאיפה לחזור אל אותו רגע של בריאה, אלא הסכמה להמשיך אותו בכל רגע מחדש. אני מזמין אותנו לנשום.
אש חיה מתקיימת רק כל עוד היא ניזונה מחמצן. בלי חמצן היא דועכת, ועם עודף היא עלולה להתפרץ. בתהליך הבעירה נכנס חמצן ונפלטים פחמן דו חמצני, אדי מים ושאריות עפר. האש חיה מתוך תנועה מתמדת של קבלה ופליטה[1].
גם הגוף האנושי פועל כך. בכל נשימה נכנס חמצן, ובכל נשיפה נפלט פחמן דו חמצני. בתוך התאים מתרחשת בעירה שקטה, בלתי נראית, שמפיקה חום ואנרגיה ומאפשרת חיים[2]. אין כאן אש להבה, אך יש אש תהליכית. אש שמחממת, מניעה, יוצרת. הנשימה היא התנאי לאפשרות קיומה.
האדם נוצר מעפר, אך אינו נעשה לנפש חיה עד לרגע הנשימה האלוהית. ״וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״ (בראשית ב, ז)[3]. הנשימה איננה רק פעולה ביולוגית אלא מחווה קוסמית. היא המשך ישיר של רגע הבריאה.
האדם הוא אש השוכנת בגוף של מים ועפר. הנוזלים מאפשרים הולכה, קירור וויסות. הדם מזרים חמצן לכלל האיברים. עצמות האדם הן עפר, וזיעתו הנפלטת בתהליך האיזון והקירור היא אדי מים. בדיוק כמו בתהליך בעירה.
אריסטו ואחרים עסקו ברעיון של האדם כמיקרוקוסמוס, עולם קטן שבו פועלים אותם יסודות שמרכיבים את הקוסמוס כולו[5]. כאשר היחסים ביניהם מתקיימים במידה, האדם חי. כאשר האש גוברת, הוא נשרף מבפנים. כאשר היא נחלשת, הוא קופא.
חז״ל תיארו את הנשמה כאש. נר ה׳ נשמת אדם[4]. האש שואפת למעלה, מבקשת להיפרד מן החומר ולשוב אל מקורה. אך אש שאינה מווסתת שורפת. היא מכלה את המים ומפוררת את העפר. הגוף, במבנהו, הוא ניסיון להחזיק את האש בתוך גבול. נשימה זכתה לעיסוק רב גם בחכמות המזרח שזיהו בה שער לתודעה[6].
אש שאינה מווסתת מכלה, ומים ועפר כשהם לעצמם מכבים. הנשימה היא החיבור העדין בין ניגודים לכאורה, שבו חומרים שבטבעם מכלים זה את זה אינם מבטלים אלא מותמרים זה באמצעות זה, חיבור שמתקיים ברגע ״וַיִּפַּח״ וממשיך להתחדש בכל נשימה ונשימה מאז.
הנשימה היא נקודת המפגש בין רוח לחומר, המקום שבו אש יוצרת במקום לכלות. זהו רגע הסנה הבוער, אש שאינה אוכלת את מצעה. נשימה מודעת היא חיבור עם רגע הבריאה, לא ניסיון לשוב אליו אלא הסכמה להמשיך אותו.